שינוי הרגלים: עושים סדר לתיאבון

מאת מיטל הושמנד

פורסם במסגרת פרויקט ארצי של משרד הבריאות ומשרד החינוך “תפור עליי לגדול בריא”

ליל סדר מתקרב, ואין אחד או אחת שלא מכירים את הסיטואציה המעיקה: האווירה החגיגית והשולחן העמוס במטעמים מעודדים אתכם לאכול, לטעום ולנסות כל מנה שמוגשת לשולחן. לקראת סיום הארוחה, מוגשים הקינוחים: יפים, צבעוניים, מפתים והכל – בשפע כיד המלך. משהו בגוף מאותת לכם שגם הוא רוצה להיות חלק מהחגיגה הזו, ואתם מוצאים את עצמכם “טועמים” שוב ושוב מכל הקינוחים. ובדרך הביתה, אתם מכים על חטא וחושבים שזה היה מיותר לחלוטין.  עוד חג עבר, ושוב אתם מרגישים שהגזמתם.

הסיפור השכיח הזה מדגים תופעה נפוצה, שלרוב מתחילה במשפטים כמו: “אני מרגיש שאני חייב להכניס משהו לפה” או “הגוף שלי צריך מתוק”, וממשיכה בכך שאוכלים דברים שאחר כך מתחרטים עליהם. בכתבה הזו ננסה לעשות סדר ולהבין למה זה קורה, האם ייתכן שאנחנו פשוט מפרשים לא נכון את האיתותים שהגוף משדר, או שאולי זה בכלל לא הגוף שלנו שמשדר אותם?

 

הכתבה הזו תסייע לכם כך שבפעם הבאה שתתקלו בתופעה תוכלו להגיב בדרך אפקטיבית שלא תחבל במשקל הגוף,  ולהימנע מקלוריות מיותרות ומהשמנה מיותרת. מטרה חשובה לא פחות היא לסייע לכם, ההורים, למנוע השמנת ילדים, באמצעות שינוי הרגלים.

“אני מרגיש שאני חייב להכניס משהו לפה” או “הגוף שלי צריך מתוק”, ואז אוכלים דברים שאחר כך מתחרטים עליהם.

לעשות “מה שמרגיש נכון”

אנחנו חיים בעידן של עקרונות חדשים, כשאחד מהם הוא עקרון ההגשמה והעונג. על פי עקרון זה, אנחנו שואפים ומעדיפים לעשות את מה ש”מרגיש לנו נכון” בכל תחום בחיים, למשל בקריירה או בזוגיות. העקרון הזה מנחה אותנו גם בכל הקשור לגוף ולמשקל – אנחנו רוצים לקבל החלטות מתוך הקשבה לגוף שלנו והיענות לצרכים שאנחנו קולטים ממנו. עד כאן זה נשמע נהדר ואפילו חיובי ומקדם, אז איפה הבעיה?

הבעיה מתחילה, כשמניחים שהגוף הוא מכונה מדויקת שיודעת לשדר סימנים אמינים בזמן אמת. בעקבות ההנחה הזו, אנחנו מסיקים שכאשר אנחנו קולטים סימן מסוים מהגוף שלנו – אין ספק שמדובר בסימן אותנטי ולכן רצוי שניענה לו. ואולם, האמת היא שהגוף שלנו לא כל כך מדויק ומתוזמן, כפי שהיינו רוצים לחשוב. כך, למשל, אנחנו יכולים לאכול כמויות אוכל די גדולות או עתירות קלוריות, ובכל זאת הגוף לא יידע לאותת לנו תחושה של שובע, אלא רק לאחר שיעברו לפחות 20 דקות. לפעמים אלו איתותי צמא, שמתפרשים כאיתותי רעב – לא קל להבדיל בין שני הסוגים, ולכן רבים נוטים לאכול בשעה שמה שהם זקוקים לו – זו כוס מים.

מה עושים? מחליטים על שינוי התנהגות ומאמצים קנה מידה נוסף כדי לקבל החלטה. וכך, אם אוכלים מהר וכתוצאה מכך מכניסים בזמן קצר כמויות גדולות של מזון לגוף, אבל קולטים את תחושת השובע רק אחרי 20 דקות, כדאי לסגל קנה מידה אחר ואובייקטיבי. למשל, על פי הערכה של כמות המזון שנכנסת בצלחת מגודל מסוים, והבנה שכמות מזון כזו היא מספקת ולא צריך לאכול יותר, על אף שעדיין לא מרגישים את איתות השובע.  

אוכל זה אושר? אנחנו חשופים למגוון דעות, אנשים, תכנים. מוקפים במסרים מכל עבר, שמשודרים בחסות תרבות הבילוי והפנאי שלנו, מסורת החגים, הציפיות החברתיות, שלא לדבר על פרסומות בהן מושקעים תקציבי ענק. בכולם מופיע מסר אחיד, על פיו קיים קשר הדוק בין “אוכל טוב ומפנק” לבין “אושר ומהות החיים”. ואנחנו קונים את המסר הזה למרות שזה הדבר האחרון שנכון לנו.

מדוע זה קורה? זה קורה בגלל שהמח שלנו מתוכנת לקלוט את הסביבה, לסדר את המידע שזורם ממנה בצורה של קשרים והתניות, ולייצר מסקנות בהתאם. כאשר המח שלנו מוצף בתכנים שקושרים בין אוכל לבין אושר, הוא מפנים את המסר וגורם לנו להאמין ש”ירידה במשקל=סבל”. בלי לשים לב, אנחנו מגיעים למסקנה שאם נמנע מעצמנו “אוכל טוב” אנחנו נהיה ממש “מסכנים” או “מקופחים”. ומכאן, קצרה הדרך להשמנה.

מה עושים? כדי ליצור שינוי הרגלים צריך לפקוח טוב את האוזניים והעיניים, לפתוח את הראש ולבדוק במה אנחנו בוחרים להאמין. האם כדאי לנו לקבל כמובן מאליו את הקשר הממוסחר – בין אוכל לבין אושר, או שאנחנו בוחרים להגדיר בעצמנו את מהות האושר עבורנו, גם אם היא פחות פופולרית במחוזותינו.  

להיתקע עם שאריות אבולוציוניות

בעולם העתיק, בני אדם חיו תחת איום השרדותי מתמיד, נעים בין היכולת לצוד לבין החשש להפוך ניצודים. מתוך כך, התפתחו במוח מנגנונים הישרדותיים שאפשרו לגוף לזהות איומים ולהגיב אליהם מיידית.

בעולם המודרני הסכנות הללו אינן קיימות יותר, אבל הלחץ והצורך להבחין בסכנה נותר כשהיה.

גם כיום, אותו חלק במוח שמזהה מצבים מאיימים מגיב באותה צורה מובנית ואוטומטית. כך, למשל, תחושה של מתח גורמת לדריכות גופנית שמאותתת ללב להזרים דם ואנרגיה לשרירים הגדולים בגוף, כמו שרירי הרגליים.  בהמשך, הגוף מאותת לנו להחזיר אנרגיה לגוף – כלומר מעורר את הצורך באכילת מזונות מתוקים ועשירים בפחימימות, על מנת למלא את המאגרים. אם פעם היה לנו צורך אמיתי לרוץ מהר או לטפס גבוה כדי להציל את חיינו מפני חיות טורפות, כיום התגובות הללו אינן רלוונטיות, כשנכנסים למתח (סטרס) בגלל קונפליקט עם הבוס או עצבים על פקקע התנועה בכביש. אבל אנחנו תקועים עדיין באותו מנגנון אוטומטי.

מה עושים? בכל פעם שחשים במתח (סטרס), כלומר מרגישים איך הגוף נדרך, ומיד אחר כך עולה הצורך במתוק – מנסים לבצע שינוי הרגלים; מנסים לזכור, כי על אף שהאיתות הזה באמת מתרחש כרגע בגוף, הוא משודר בטעות ולכן זו תהיה טעות להיענות לו. במקום זה, מנסים באותם רגעים להשתמש בטכניקות אחרות להפגת המתח ולהרפיית השרירים, עד שהאיתות לצריכת סוכרים ופחמימות חולף. תופתעו לגלות שכאשר אתם פועלים להפגת המתח הפנימי ולא נענים לפיתוי האיתות חולף אפילו די מהר.

לסיום, חשוב לזכור ששינוי התנהגות יכול להתקיים רק אם מסגלים שינוי תודעתי, כלומר משנים את האופן שבו  מסתכלים על דברים, מפרשים אותם ומאמינים בהם. נסו ליישם זאת על הצורה בה אתם תופשים את איתותי הגוף שלכם, כדי שותוכלו לבחור טוב יותר מה לאכול ומתי, וכדי שתעזרו לעצמכם ולילדיכם למנוע השמנה. בהצלחה!

אהבתם את המאמר? שתפו אותו עכשיו בלחיצה:

שתפו בפייסבוק
שתפו בגוגל פלוס
שתפו בלינקדאין